כתיבה 1 | ymb-blog

בהרי יהודה

הרים חשופים עם טרשים,

הם כמו חיים שמתרחשים בחזית,

כמו אנשים שמתקדמים ועושים,

הרחק מחוף המבטחים.

הרחק מן העצים העוטפים והמצלים,

הרחק מן הקרובים והחברים,

מן הילדות התמימה,

ומן הבית של פעם עם המיטה החמימה.

בהרים החשופים, עם הטרשים,

הסלעים והחיים קשים, והמים יקרים.

השמש והרוח והאתגרים קופחים על הפנים.

הרגליים מתעקשות,

והידיים אמיצות,

ואלוהים בלב פורט במיתרים,

אי שם על הפסגות והטרשים,

בתוך המרחבים.

לעבור את פרעה וגם את זה

עברנו את פרעה, זה נכון, אבל האמת, שלא ממש עשינו את זה רק בעצמנו לבד. אם נהייה רגע טיפה כנים, אז די הצלחנו שם לא מעט גם בזכות אלוהים. היה לנו אז גם את משה שחולל לפנינו, מטעם אלוהים, ניסים, וזה עזר לנו גם להאמין, וגם קצת להיות קואופרטיביים, וממושמעים. שלא לדבר על מאוד יעילים: מתארגנים מהיום למחר על כל הפקלאות, המצות והציודים, יוצאים עם שחר וצועדים עם הכול על הגב, קילומטרים שלמים, בים וביבשה (תרתי משמע), ואז לרגע חונים, פורקים, נחים קצת, ושוב מעמיסים מחדש, ושוב ממשיכים, ככה כמה וכמה עשרות שנים.

עברנו את פרעה, האם גם היום אנחנו מסוגלים? האם אנחנו מספיק אופטימיים, מגובשים, נאמנים, מאמינים, חכמים ורציניים? האם לא נחריב את עצמנו עכשיו במלחמות אחים, כפי שחרבו שני הבתים הקודמים?

מה עוד צריך לקרות, כדי שהעם שלנו יוכל ויהיה מוכן לראות? כדי שייזכר ויסכים, שיש לו למעלה, ואולי גם קצת בפנוכו בפנים, אלוהים?

עוד קיבוץ גלויות מכל כנפות תבל, ותקומה של מדינה, מול ים של קשיים ואויבים, וכנגד רוב הסיכויים, בפחות ממאה שנים? (האם לא קרעו לפנינו שוב פעם את ים סוף, לפני ספינת הציונות, כדי שזה באמת יצליח ויקרה, ושוב נגיע לחירות, מחדש בארץ המובטחת עם מדינה ועצמאות)? עוד אלבט איינשטיין, וארתור רובינשטיין, ויאשה חפץ, ובובי פישר, ופי 10 יותר מדענים וממציאים וסטארט-אפים וחתני פרסים, מאשר באופן יחסי מכל העמים האחרים? עוד ספר שנקרא בפי מיליארדים כספר הספרים? עוד ניצחון מוזר ומדהים, שמרים ומקומם מעפר ענווים, כמו במלחמת ששת הימים? עוד פעם אגרוף ישר לפנים, שמשפיל ומאפס כהוגן גאים, כמו במלחמת יום הכיפורים? עוד לא עלינו מכות, וירוסים, מלחמות, שיטפונות, או חורפים שחונים?

מי שלא מוכנים להכיר בניסים, שמתעקשים להישאר סומים, ולשמור רק לבני-אדם את הקרדיט והבעלות על כל הטבע והידע והאירועים, מזמינים לעצמם את השיעור וההתפתחות בדרך אחרת, של סתירות ומכאובים.

מי שצנועים מספיק בשביל להיות באמת קשובים ועדים לעצמם ולבוראם, שמוכנים ונכונים ליהנות מהעולם גם עם הכרה וקבלה בדבר כושר הבנתם החלקי, ובדבר חלקם המצומצם, ומוכנים גם להודות מדי פעם בטעותם – דווקא לאלה נמשכת הדרך, והצמיחה המיטיבה, מתחת לרגלם.

קליעה (מחוץ) למטרה

האנושות לא יודעת לאן היא הולכת,

אבל זה לא מפריע לה להרגיש ולהתנהג כמי שמאוד מאחרת.

לאן את ממהרת?

תראי על מה את מוותרת.

כל מנהל בתחילת כל שנה או פרויקט מתבקש להגדיר מטרות ויעדים,

ומהם לגזור פעולות ומשימות, משאבים ומדדים.

לא בונים שום מבנה בלי תוכנית הנדסית,

ובלי מפה בידיו של הקברניט, לא תצא לדרכה שום טיסה בינלאומית.

רק את האנושות בכלל לא מעניין,

מה המטרה והמפה של המסע שאליו היא מתעקשת את כולנו כל הזמן לדרבן.

יותר טכנולוגיה, יותר מוצרים, יותר חוויות ויותר חברים.

יותר כסף ויותר בילויים, ויותר "בריאות" ושנים לחיים.

יותר תארים ויותר בגדים,

יותר ערוצים, ויותר סרטים וסדרות ומשחקים.

יותר בתים וערים, ויותר מכשירים ליותר אנשים.

יותר לייקים ופרסומות, ויותר עסקים,

ויותר רגעים יותר נוחים,

שיותר תפוסים ביותר קשקושים יותר חדשים,

או בהבל נוסף כזה או אחר,

של יותר.

אנחנו הדור שבחופזו מוותר,

על העומק והאמת ומאור העיניים והלב, וקרירות מי הבאר,

הכול בשביל שאל השום מקום הלא ידוע – נגיע מהר ובלי לאחר.

אנחנו הדור שעל הרוב בוחר לוותר, בשביל היותר.

מי האיש,

שיכול להפיץ חיים,

שינסה ויצליח לעצור לרגע את התנועה בכביש.

שיצליח להביא את כולנו, לרגע קט ומהפכני, לגעת בעצמנו מבפנים, בסבלנות, עם שהות,

ומשם להתבונן באמת, ובאמת להרגיש, וקצת, רק קצת, לחשב מסלול ולהחריש.

לבד ובשקט

בחברת אנשים רבים שומעים הרבה ולא שומעים אף אחד,

וההימצאות לבד מקשיחה את הגב, וגם מרככת ופותחת את היד.

הלבד מחדד את הקשב והחושים.

את קולן של התחושות והמחשבות שבפנים,

וגם מבחוץ את צלילי הרוח ותנועת העלים.

את רחשי החרקים,

ומשחקי השמש השוקעת והצללים,

את המיית המכוניות בכביש הראשי,

ואת קריאות ילדי השכנים.

כשאת מחוגי השעון במטבח מצליחים פתאום לשמוע,

סימן שזמן הלבד משתהה פה, בטרם ימשיך את החיים לגמוע.

עץ וחיים

כל אדם זוכר הרבה תמונות וקולות,

מהשהייה והביקורים שלו בהרבה מקומות.

לכל זיכרון ישנו ניחוח, ויש כמו נקודת מבט, והרגשה,

שתלויים במי שהיינו והיכן שהיינו ומה שעברנו עד ובתוך אותה נקודה.

בין מקום למקום, תוך כדי התנועה, תמיד השתנה ההקשר בתודעה,

בכל מקום שהיינו הבטנו מתוך עדשה קצת אחרת, מתוך מצב וכיוונון קצת שונה,

הנסיבות והסביבה השונות תמיד עשו אותנו בכל מקום שונה טיפה חדשים,

הפגישו אותנו עם עצמנו ועם מה שהופיע אז מולנו, תמיד מנקודת פתיחה של מתאקלמים.

ככה זה כשחיים על שתי רגליים,

החוויות והתובנות והזיכרונות נוסעים וזורמים ומשתנים אצלך בראש ובלב בלי הרף כמו מים.

אבל העץ לא מחליף מקום, לא נע ולא משנה עדשה או זווית או כיוון,

רגל אחת לו אשר תקועה ומושרשת תחתיו באדמה,

ובכל רגע ובכל עונה ושנה, יביט וירגיש תמיד לכל הכיוונים, בדיוק מאותה עמדה.

העץ לא עובר ונע מסביבה לסביבה, אבל הסביבה עוברת ונעה ומשתנה סביבו כשהוא בה, ניצב כפי שהיה.

זו היא שזורמת ומחליפה פנים לפניו כל פעם מחדש,

כשמבטו שלו אליה הוא תמיד היה ונשאר אותו המבט.

האדם מתאמץ תמיד לאסוף ולארגן את עצמו, את רגעיו המשתנים השונים, ממקומותיו השונים, לכדי רצף מסודר ומקושר עם היגיון פנימי. העץ לעומת זאת תמיד רצוף וישר והגיוני.

בשביל האדם המצוי תמיד בתנועה, הכול בעולם יחסי.

בשביל העץ מציאות הקיום מוחלטת, ורק התמונה החיצונית הנשקפת סביבו מתחלפת.

חוכמת האדם נאספת בעמל ועם חורים משברירים שמתרוצצים ונעים תמיד בכיוונים וממקומות שונים. חוכמת העץ מצטברת ושלמה מעצמה, כקו ישר ונקי הזוכר לאן הולך ומאין בא.

האדם אינו יכול להיות תקוע ומושרש תחתיו בקרקע כדי להביט אל הכול, ולזכור את הכול, רצוף וישר וממקום אחד וכיוון מבט אחד. אך את השורש שלו הוא יכול גם יכול, אם מספיק ירצה, להכות השמיימה. ואז להמשיך ועל הקרקע לנוע,

ממקום למקום, ומרגע לרגע, מסביבה לסביבה ומעונה לעונה,

כשהוא גם חי, וגם כמו העץ צופה, ועל מקומו היפה נטוע.

עץ הוא חומר מיוחד, דומם וחי כמו יחדיו.

עדות שקטה וזיכרון חכם מכל מה שהיה,

אמת צנועה ופורייה, פורחת ריחנית ומוריקה,

פיסה חשה של הוויה.

וכשמן הקרקע בדמי ימיו נפרד,

נהייה כחומר ליוצר ביד.

לקראת אור ראשון

השעה הכי יפה,

היא בטח זו של קצת לפני הזריחה.

כאשר אוויר השחר הצונן,

בעזרת המוני הציפורים,

שר פורט ומנגן.

כאשר הכול עוד וכבר שקט, עומד, ממתין,

פוקח עין ראשונה,

נוטה אוזן יותר צלולה, מבלי משים,

ולאור ראשון ויום חדש פותח ומזמין.

בין הערפילים והשכבות האפורות,

קרני האור הראשונות,

הן תמיד הכי כנות, פשוטות,

מאירות ומחממות,

גם כשבתוך הקור והאפלולית של סוף הלילה,

הן עדיין כמעט לא מורגשות.

האדמה הכבדה

שבת גשומה.

עלים מתנועעים ברוח הקרה צלולה,

שמיים אפורים שקטים פותחים ידם החזקה,

ומשירים לאט לאט צלילים ומים של ברכה.

בתוך הבית האור צהוב ודק,

והזמן נושם בו כמו יותר בהיר ומדויק,

עובר לו בלאט אך בגאון בצד,

כמו תומך ומכבד כלפי הגשם והשמיים והמעמד.

בין אביחיל לכפר ידידיה והדר-עם,

האדמה ודאי שוב נהיית עכשיו מחדש יותר כבדה.

האם יוכל עוד מישהו עכשיו למצוא בה, נרקיס צהוב לבן פורח מתוכה, כמו מלך העונה?

האם דאיות ואנפות עדיין מחפשות בה עכשיו, פינה של עץ לרגע יבשה?

האם ידו של מישהו מחפשת שם עכשיו, בין הקלמנטינות הרטובות, את זו הנכונה,

לרוות איתה באהבה מטעמה המופלא של הבריאה?

עצי פקאנים, אבוקדו, זיתים והדרים, נרקיסים, דאיות, מיץ כתום, וילדים, בוץ בנעליים, וגשם טוב מן השמיים,

האדמה הכבדה, בעזרת השם תיתן פרייה.

בבוא הזמן גן-עדן זה כאן

האמת שיש כאן הכול,

הרים ושלג ועמקים ודשא וחול,

רוח סערה ושמש חמימה,

גשם ומעיינות, ומדבר שממה,

זריחה צהובה וגם שקיעה אדומה,

שמיים ומים, ונחלים ורגליים,

בדרך ולשפת ים כחול.

לפעמים קצת חם ויבש,

לפעמים קצת לח וכבד,

לפעמים בצהריים אור מסנוור,

ובסוף כל יום הצל והלילה חוזר.

גם שרב שעומד, תמיד בסוף מתפזר,

גם ברד שיורד, תמיד בסוף מוותר.

דבר לא נתקע, הכול תמיד מתקדם ונע.

הכול תמיד משתנה וחוזר וממשיך ואחר,

כל עונה והשפע מהסוג שלה,

כל מקום והמקום שלו בתמונה הגדולה.

כל צמח עם הטעם והריח והצבע שהוא תורם,

כל ייצור עם האוויר המיוחד שהוא מוציא ונושם.

מול כל פינה קשה, ניצבת אי שם פינה אחרת רכה,

על כל אבן חדה תלויה ועומדת אי שם גם טיפה עגולה.

העונות והרגעים ומזגי האוויר,

הצמחים והחיות והמקומות והאנשים,

הכלים והאמצעים והמערכות והאפשרויות,

המגוון כל-כך עצום ורב,

מלוא כל העין והאוזן והטעם והריח והמרחב.

הכול בין התווים רווי בעניין וקסם וסוד,

והמכלול תמיד מאוזן ושלם, ודי הרמוני מן היסוד.

הכול כבר כאן, מוכן, למעשה מזמן.

רק האדם מסרב להיות שוב תלמיד גן.

אחרי בית-הספר, והמכללה, והקריירה וההכרה,

אחרי הכסף והקניון והקניות, והבית והטלוויזיה וכל המכונות,

אחרי הריאליטי והאינטריגות, וכל התעודות והכורסאות,

אחרי כס המלוכה הקטן בביתו הסגור והנוח שבשכונה,

איך יבחר לוותר ולהיות סתם עוד תלמיד מאושר בגן המושלם של השכינה?

בבוא הזמן,

שומר הגן,

יפתח את שער לב האדם הקטן,

לראות ולשאוף ולחיות ולדעת את עצי הגן.

לראות ולשמוע את הקולות והענפים,

לראות ולרוות את המים והפרחים,

את כל היצורים, ואת כל האחים והחברים.

בבוא הזמן,

האדם יודה לשומר הגן,

שיראה לו,

שהכול חוץ ממנו היה כל הזמן כאן.

עקבות נעלמות

עקבות בחול מזכירות לי את יום האתמול,

היה כאן יצור שצעד בדרכו,

האם הוא הגיע למחוז חפצו?

האם נדרש לו זמן רב או מועט?

אולי הוא עדיין בשלב הכמעט?

מה הוא חשב והרגיש כשדרך והעקבה הזו נוצרה?

והאם המחשבה ההיא איתו, או שכבר עברה?

בתוך הרגע של היום,

מעל לחול,

עומד ניצב פה בעקבות רגע של אתמול.

רוצה לשאול אותו אם הוא רואה אותי,

את הרגע שבו אני, ביום העכשווי.

אם ראה אותי מגיע, תכף אחריו,

אתמול כשלשנייה נגעו כאן חרש צעדיו.

האם ראה את המחשבה שיש לי עכשיו,

הולכת להגיע אחריו, לפגוש את המחשבה שהייתה לו אז.

האם גם הוא חש כמוני קצת פרידה,

כשידע,

שהפגישה הזו קצרה,

ושהנה עוד שנייה,

אני אמשיך בדרכי קדימה אל מעבר לעקבה.

ליד העקבות,

ההווה נושק בוכה את העבר,

ובאותו הזמן ממש,

שוכח וממשיך אל המחר.

מצב הרוח

האם יש עוד מישהו בקהל, שכמוני מתגעגע אל החלק המשקיט והמרענן, והמוליך אל המרחבים, שפעם היה מושמע בסוף מהדורת החדשות, כחלק מהתחזית, ובימינו לא עוד?

לידיעת הימאים, בים התיכון תנשב הלילה רוח צפונית עד צפונית מערבית חרישית והים יהיה נוח. בים כנרת תנשבנה הלילה רוחות צפוניות ומזרחיות ערות והים יהיה גלי עד גבה גלי. בים סוף תנשב הלילה רוח דרומית עד דרומית מזרחית מתונה עד ערה, והים יהיה גלי עד רוגש.

ולא, אין לי יכטה.

ליקוי מעל הלבנה

אם לחללית שלנו ("בראשית") הייתה נחיתה רכה, כמובן שזה היה כייף במובן של עמידה באתגר הטכנולוגי, ושל סיפוק משלמות ביצוע.

אבל, בעייני, מספיק מדהים לחשוב גם רק על כך שמשהו מפה עשה את הדרך הארוכה והלא טריוויאלית והבין-כוכבית והגיע לשם, ונח עכשיו על הירח, וגם אם הוא רק נח שם עכשיו בשלום על משכבו.

מדהים גם פיסיקלית, גם אנושית רוחנית, וגם לאומית.

מי אמר שדגל חייב לעמוד ישר?

אהבה התלויה בדבר

אהבה שאינה תלויה בשום דבר,

היא אהבה ששמה פס על חוקי המוסר.

שלא אכפת לה אם מה שקורה הוא בגדר אסור או מותר.

אהבה שלא תלויה בטיבו והתנהגותו של האדם השני,

היא אהבה שלא באמת אכפת לה מיהו ומהו האדם השני,

שלא באמת מתעכבת על אופיו וייחודו,

שלא באמת מקדישה תשומת לב או שוקלת,

כלפי הרע או הטוב שבו.

כשמה שמישהו עושה לא באמת משפיע או משנה,

המישהו הזה – כמאמרה המילולי של המילה "משנה" –

אפשר לומר שלאמיתו של דבר לא משנה...

כך לגבי מי שעבורו האדם הזה לא יכול להשפיע על כלום, לא משנה מה.

כלומר, לדידו של "האוהב" שאהבתו בלתי תלויה.

אהבה על עיוור מסלקת את המשמעות,

מן המעשים, מן המילים, מן המחוות, מן ההשתדלות.

על הלב היא מקבעת סוג של אדישות,

שעם הזמן עלולה להפוך אפילו לקהות.

אהבה שלא תלויה בכלום,

לא מוביל בה גורם של בחירה,

לא האוהב הוא מי שבוחר בה את האהבה,

ואהבתו לכן לא באמת אישית, או מחמיאה.

אהבה שלא משנה לה דבר,

היא אהבה שלא משנה דבר.

שלא עוזרת לאף אחד להשתפר או לצמוח.

יש בה ליטוף ונוחות והרבה על בטוח,

אך אין בה כוח של משמעות והתפתחות,

כי אין בה קדימה שום דבר פתוח.

אולם,

אהבה שכן תלויה בדבר,

מקשיבה ומעניקה חשיבות לטיבו וייחודו ומעשיו של האדם השני.

לא האהבה של האוהב היא הדבר הקריטי בה,

אלא האדם שכן משנה איך הוא, כלומר האדם הנאהב.

כאן הנושא הוא באמת הנשוא.

כאן האהבה משנה, כיוון שהיא תלויה.

כאן האהבה אמיתית, כיוון שהיא עניין של בחירה.

כאן האהבה חיה וזורמת, כיוון שהיא לא אוטומטית או אדישה.

אדם שרוצה שיאהבו את מי שהוא,

שרוצה שבאהבה יתבוננו ויקשיבו באמת אליו,

שישימו אותו במרכז,

ויתייחסו אליו כאל דבר מה כן חשוב, משנה ומשפיע,

אדם שרוצה שבשביל אוהביו דברים כן יהיו תלויים במי שהוא –

שלא יחפש לעצמו אהבה שאינה תלויה בדבר.

אהבה שאינה תלויה בדבר,

דומה לבגד שתלוי שמור נקי ומגוהץ בארון על קולב.

לעומתה אהבה שתלויה בדבר,

דומה יותר לנחל אכזב.

לפעמים יובש וחול ושמש, ואבנים לבנות חשופות,

לפעמים זרם צונן וצלול, ניחוח צמחי מים, והמון שפיריות צבעוניות.

נשיקת ידיים

נתנו יד

ולרגע הפכנו אחד,

המשהו שהוא את

זרם לי מהיד אל הכתף,

טייל בשכמות,

חייך אל הסרעפת,

נקש על הלב.

נכנס לתוך החדר

והתמקם על הספה,

ממש לידי,

לצלילי מוזיקה רכה,

ותאורה צהבהבה.

נתנו יד

וזה קרה מיד,

ממש בלי הכנה

כל הפרחים פרחו בגינה.

סוג של צמרמורת קבועה, מרגיעה,

ומבט משותף אל הלא נודע.

גלים ושנים של מים זרמו בנהר,

עזבנו כי נהייה כבר מאוחר,

ונגמר.

מתי מגיעים?

מאחור שואלים:

נו כבר מתי מגיעים ?

ואני רוצה להשיב שלמעשה זה תלוי בהרבה דברים.

קודם כל מהו היעד ולאן מכוונים,

וגם, במהירות הסיבוב של המנוע והגלגלים,

ובמספר הצמתים והרמזורים,

האדומים, והכתומים והירוקים,

ובכל הפיתויים ומסיחי הדעת שמאחורה ובצדדים.

בעומק הבורות, והשלוליות, ובגובה החול,

ובכל אלו הקצת כהים שמנסים מולנו את מזלם מימין ומשמאל.

תלוי בכמות הדלק והשמן והמים שבמנוע והלחץ שבוונטיל,

וגם בכמות הניסיון והמים והאוכל שאצלנו בתרמיל.

תלוי בחוזק השרירים וביכולת הגוף להכיל,

תלוי במיוחד מתי מגייסים מספיק שכל ואומץ בשביל להתחיל.

מהירות האור

ימים חולפים, והמנגינה לעולם נשארת.

גופים נולדים ונגוזים, משתנים, מתפוררים, חומקים,

והנשמה לעולם עוברת.

לפעמים פרחים מאירים בצדדים,

לעתים קוצים משולי השביל דוקרים,

אך השיירה לעולם צועדת.

אינסוף כמו נסתר של זמן ומקום ואלוהים,

פורט בנבל צלילים נפלאים.

מיתרים משם למעלה ומשם לפני ואחרי,

נמתחים ובוקעים עד אל כאן מתוך ליבנו האדום והעמל.

הנצח והאור של אצבעות היקום,

מתנגנים בתוכנו, על היות נפשנו שלוחה של הקיום.

כל אינסוף המרחב שפרוש אי שם,

בשחקים, בין כוכבים, או בין אטומים, או תאים, או מלאכים,

נפרש אם נביט או נרצה גם בנו, והלאה,

כי גם האדם, בבסיסו, הוא דבר רם,

ויש גם בו מזו הרוח הגבוהה, ושקטה, מלאה.

כל דבר חולף, קמל, ומת,

למעט,

היקום, והאור, ומנגינת האור שבלב, נטולת העת.