בלוג צילום ותחביבי יצירה
ירון מנחם בהיר
אנשי המערות
לילה ארוך חוצה שנים ותקופות,
בחוץ גשם קבוע, בפנים אור נרות,
אנשי המערות מציירים פרחים וממותות על הקירות.
מתחת למטרים של סלעים ומעיינות,
מתחת לצמחים ואנשים וערים ומדינות,
מתחת לכל המבנים והצבאות, וכל מיני עסקים וחברות,
מתחת לכל האירועים והפגישות והשמחות והצרות,
מתחת לכל הדיבורים הרועשים והמילים והשורות,
מתחת לכל ההבטחות והתקוות, העונשים והמצוות,
אנשי המערות מציירים בדומיה,
שירים יפים, על הקירות.
הם שומעים מעליהם את הדי הקולות,
ומסביב למדורה, לבושי כמה עורות,
בשקט הקריר שיש בעומקן של מערות,
מציירים בהקפדה עצים וחיות,
ומחכים,
שיעברו כל הדורות.
וכשיגיע היום והחסד והסדר ישתנה,
הגשם החשוך בחוץ ישכך, ואור חדש יזרח ויעלה,
מתוך המערות יצאו אנשי המאורות,
ועם מקלות שיודעים לצבוע באפלה סלעים וצורות וקירות,
יסבירו לכל שואלי השאלות,
איך מתוך העומק והאור פשוט לקום ולהיות.
בתיאבון ילדים
ילד רעב זה דבר שיכול להיות די כואב.
דבר מפליא, זה ילד עם תיאבון בריא.
ילד שרוצה לגמוע את העולם,
כל-כך הרבה אושר ועתיד בתוך זה מגולם.
המון חיבור ועניין כלפי הטוב והטעים,
חשק ושמחה של הילד אל המלא והנעים של החיים.
ילד עם עיניים גדולות,
יהיה בחור עם שאיפות ותקוות.
עם מרץ וצורך להשיג, ליצור, לשפר, לשנות.
ועם קצת הכוונה ומיקוד אל הטוב,
עם קצת עידון וכיוונון של היצר לרצות,
יוכל להביא על כנפי התיאבון, אולי לא מעט גדולות ונצורות.
ילד שאותו להשביע קשה, לעתים זה קשה מבחינת ההורים,
אך אולי בו בזמן, בעצם, מבשר משהו טוב עבור הנכדים.
להסתפק במועט זה אופי טוב ובסיס לנחת,
רק חשוב שההסתפקות לא תשאיר את האדם מתחת.
לשאוף לעוד זה לכן חשוב במקביל,
הרי חבל את עולמנו לחינם להגביל.
לטובת הדורות הבאים –
פשוט לכוון את הילדים לרצות עוד ועוד מהדברים שבאמת טובים.
את מה שהילדים כמהים אליו להשתדל להביא,
אבל בדרך שתפתח אצלם תיאבון באמת מסוג בריא.
מים מים משמיים
גשם הוא לא דבר מיוחד,
אבל למעשה גם ממש לא מובן מאליו.
שמש שמחממת מחוץ ליבשת,
אדים מן הים מתעבים לענן,
רוח שמביאה כל הדרך לכאן,
ומזג-אויר רענן קר,
שפורק בדיוק פה את הכול למטר.
כשקצת חושבים על זה רגע בשקט,
די מהר מגלים שזה די מופלא ומרשים,
כל העניין הזה של נשיאים, רוח וגשמים.
מה נחוץ בשביל שנבט אחד יצוץ?
מה מורכב התהליך שפותח,
כל פרח שאי פעם פגשנו פורח?
כדי שזרע בודד יהיה לפרי טעים ובשל –
איזה מנגנון אדיר מתואם צריך כל הזמן להיות פועל?
לא רק גשם, אלא גם תאים ודבורים או פרפרים מאביקים,
ושמש ופוטוסינטזה בעלים,
חלבונים ודי-אן-איי ומינרלים וסוכרים,
וקרקע דשנה, ומקום, וגם חושך וטל וקרירות,
בדיוק במועדים הנכונים ובכמות.
וכשלא יורד גשם והממטרה על הדשא פועלת,
אם קצת חושבים על זה רגע בשקט,
גם כאן מתחוורים מהר נפלאות המערכת:
המשאבה, והבאר, והברזל והצנרת,
החשמל, והפחם, והארובה והקיטור,
והגלגלת והגומי והצינור,
והמוכר פעם בחנות הממטרות, יחד עם התור.
המכסחת, והרכב שהסיע מהחנות את הדשן והכלים,
והרשות המקומית שגובה בגין המים את המיסים.
עובדי הרשות, וכורי הפחם והחשמלאים והמהנדסים,
המחשבים, והמכונאים במוסך, וכל מיני מפעלים,
ושר החקלאות עם המכסות והמד למים המשקים,
ובעקיפין – כמעט כל סוגי מוסדות המדינה והמדע והלימודים.
איזה מערך ענק מסונכרן של אלמנטים מלוא האופק הרחוק,
אם נחפש נמצא מאחורי כל רגע מתוק של נופש, על הדשא הירוק?
אם מתבוננים לרגע וחושבים קצת בשקט,
בעין רחבה וחודרת, נינוחה, מפרגנת,
רואים די מהר, מימין ומשמאל,
שהעולם שלנו הוא חתיכת פלא אחד מדהים מסקרן וגדול.
מראה גשם ראשון בחייו של אדם – עושה אותו נפעם.
לו כבוגרים היבטנו כך תמיד אל העולם,
אולי תמיד היה הוא בשבילנו, בני-האדם,
עולם כמעט מושלם.
אמת וחובה
אמת או חובה?
האומנם "או", או שמא גם וגם?
חובה בלי אמת היא שיעבוד איום.
אמת שלא באה כחובה, לא באמת נוגעת ביומיום.
לפעמים האמת קלה, ואז החובה יוצאת בהנאה.
לפעמים האמת קשה, ואז החובה אינה מהנה, אולי רק שמחה.
זוג או פרט? בשניים או לבד?
כשהאמת בין השניים שלמה ועמוקה,
חובת הזוג לפעמים מאתגרת, אך תמיד מהנה.
כשהאמת בין השניים חסרה, או לוקה,
חובת הפרידה כלל אינה מהנה, אך למרות זאת – שמחה.
אבן נייר ומספריים, מי מנצח מבין השניים?
מי שאמת וגם חובה יחדיו זורמות לו בעיניים,
בכל מצב רווה בסוף ברכה.
מעל ומתחת לפני המים
בים המוות, המלא במלח, בהכרח ובקלות צפים,
ובים הרגיל של החיים, שרק קצת מלוח,
ובאגמי המים המתוקים,
אפשר לבחור לצוף, או לשחות, או לצלול,
גם לעמוד על הידיים ברדודים, ולגעת בחול,
אבל מה שלא בוחרים –
בהכרח קצת מתאמצים.
בים המוות יש פחות בחירה ופחות מאמץ.
בים החיים אתה פחות מחויב, אך חייב להיות יותר נמרץ.
בים המוות קל מאוד לצוף וקשה מאוד לצלול.
בים החיים בידך לקבוע, וקל יותר גם לטבוע.
בציפה למעלה שקט ורואים הרבה,
המים יפים, מלמדים, שקטים או סוערים,
אבל בכל מקרה – לא לגמרי נוגעים.
מלוחים או מתוקים, חמים או קרים –
כשצפים בכחול, והרגליים לא באמת נוגעות בחול,
הנוף בהיר ויפה, אך הטעם ריק וקהה.
המצב המאוזן, זה כנראה לצלול בכייף עם צינור חמצן.
ביד או ברגל לגעת בחול,
בעודך מחובר ללמעלה הפתוח והכחול.
בתוך המים להיות ולבחור,
לחוש את הטעם, את החום, והקור.
להשקיע את המאמץ, ולותר על הקלות,
רק תמיד תמיד לשמור בלב חזק את החוט.
נהר החיים
אומרים שהחיים הם כמו נהר,
ושכל הנהרות זורמים אל הים.
מרחב אחד כחול וגדול, מלוח, נמוך, ורחב,
האם כל החיים באמת מתנקזים בסוף אליו?
חיי כבר שנים מטפסים לאיטם על ההר,
סלע פה, ועמק שם, גשם וענן,
סולם חבלים, שמש יוקדת, וגשר איתן.
שנים של צעדים ומעידות ויתדות,
לא מעט דם, יזע ודמעות.
הנוף מכאן כבר מרשים ויפה ונעים,
ויש בו כבר הרבה פרטים וגוונים.
הרבה כנראה כבר עבר,
אך הרבה לטפס הלאה כנראה עוד נשאר.
אוהב את המים הכחולים והמלח, וכל אשר בם,
אוהב לשחות ולצלול בתוכם, ולבנות בחול לידם.
אוהב לבקר בים לעתים קרובות,
אך רק לביקורים מרעננים, זמניים,
ולא כדי להשתקע בו עד מות.
יש מי שדרכם גולשת עם הזרם בנחת לים, וזה יופי,
אצלי הדרך שמתעקשת במעלה ההר, באופי.
אחרים ייעצרו וינוחו במים הרחבים, המלוחים, הנמוכים,
ואני אשקוט בגובה עם מי המעיינות המתוקים.
עם אויר הפסגות הצונן, וניחוח המרחקים.
נער הגבעות
פסגות ועמקי וקרחוני ההימלאיה,
האלפים, והפיורדים של נורבגיה,
מצוקי צין, והגליל העליון המיוחד שלנו –
נופים רבי עוצמה והשראה בכל אלה.
נופים חדים, סוערים,
מניעים בקלות את כל הנימים.
אבל אני את הגבעות הפשוטות המוריקות של מנשה הכי אהבתי.
את נחל האכזב שמעבר למושב, הרבה יותר מאשר הגנגס הרחב.
כמה מרשימים ארזי הלבנון, והסקויות שבקליפורניה,
הפיקוסים והאקליפטוסים ויערות הגשם הגדולים.
אבל בי הכי נוגעים התאנה והזית ושיחי החורש התיכוני הפשוט,
עם החרוב והאלה והאלון והבלוט.
היו לי כמה כמיהות דרמטיות,
כמו ההימלאיה והאלפים והגליל העליון,
אבל אחרי העוצמה הגועשת והיוהרה,
נשארתי מביט בנועם מן החלון,
לאופק רוגע של נגה בהירה.
היו אהבות של פסגות כבירות ועמקים בוערים,
של שלג וצוקים ופיורדים ועצים מרשימים.
היו אהבות של נהר ומדבר, של רגע הכול קסם ורגע הכול קשה,
אבל האהבה המבורכת באמת היא אהבה שלווה, רכה, נפרשת, מוריקה,
והיום אני גר בגבעות מנשה.
לשמור בקירור עד לפתיחה
את האוכל שמנו בתוך המקרר,
למען יאריך ימים ויחיה יותר.
ומחוץ למקרר חיינו בחום,
אבק וזיעה מתבוללים כול היום.
אצלנו תמיד מעט אובך, ותמיד קצת מחסור,
השמש תמיד זורחת עלינו, אך עינינו תמיד גם סומות באפור.
אנו ביומנו הטרוד והחמים, עם האובך שבאזור,
ובתוך המקרר שלידנו הס, שפע, ערפל וקור.
רק פותחים לו דלת,
ויהי פתאום אור.
ואהבת לגופך כמעט כמוך
נסה לאהוב מאוד לא רק את אישיותך, ותכונותיך,
ולא רק את מראה או מאור פניך,
אלא גם את בשרך, עורך, צבעך, ושערותיך.
גם את רגליך, ואת כפות רגליך,
וגם את מראה ידיך, ואצבעותיך,
את בטנך, ואגנך, וישבנך, וחלציך,
ואת כל אשר בם.
נסה לאהוב יותר את רגליך וכפות רגליך,
כי בלי לאהוב מספיק את כפות רגליך,
איך תאהב להתהלך ולהתקדם על פני הקרקע?
איך תאהב את מגע הקרקע, ואת הקרקע עצמה?
והרי אם לא תאהב את הקרקע – קרקע העולם –
איך תאהב את העולם שהיא בסיסו?
ואם לא תאהב את העולם,
איך תאהב את חייך בו?
ואם לא תאהב את חייך,
איך תוכל להיות מאושר?
אמור מעתה:
אם לא אוהב את כפות רגליי, יקשה עליי להיות מאושר.
נסה לאהוב יותר את מראה ידיך,
את שערות ידיך, אצבעותיך, וציפורניך. כי אם לא תאהב מספיק את ידיך,
איך באמת תאהב את מגע ידיך?
ואם לא תאהב באמת את מגע ידיך,
איך תהנה עד תום מן הדברים בהם אתה נוגע?
איך למשל תהנה עד תום כשידיך יחבקו את אוהביך?
נסה לאהוב יותר את ידיך,
כי אם לא תאהב מספיק את ידיך,
איך תאהב מספיק את מעשה ידיך?
ואם לא תאהב מספיק את מעשה ידיך,
איך תמצא מספיק סיפוק במעשיך?
נסה לאהוב יותר את בטנך, אגנך, וחלציך.
כולל את הגודל והצורה והתחושה. כי אם לא תאהב מספיק את חלציך,
איך תאהב עד כלות את יוצאי חלציך, הלא הם ילדיך?
איך תשמח בשלמות במה שיישאר כאן ממך אחריך?
נסה לאהוב לא פחות גם את ישבנך.
כי אם לא תאהב מספיק את ישבנך,
איך תוכל לאהב לשבת?
ואם לא תוכל לאהוב לשבת,
איך תוכל לשבת במנוחה?
ואם לא תוכל לשבת במנוחה,
איך תגיע אל המנוחה והנחלה?
בית האהבה
אני זוכר את בית האהבה,
פיסת שלווה צרופה, בארץ רחבה,
פינה של מרחב יה זורחת בנשמה.
מאיפה נח לו זה הזיכרון,
האם מבית אבא, או האם מימי הבית הראשון?
האהבה הזו המתוקה –
האם היא מאבא שבשמיים או מאבא שכאן על פני האדמה?
אולי קצת גם וגם,
אולי יש פה קצת מאותה אדרת, בשינוי צורה.
אררט
ים יבשה,
ויונה אחת קטנה,
מנסים לברוא מציאות חדשה.
בני הזוג אל התיבה חוזרים,
פותחים שערים, מחליפים חיים.
ים יבשה, הר עלה ותיבה,
ברוכה הבאה דרך חדשה.
עתה לעמוד או לשבת נוח,
אפשר לסלוח או פשוט רק לשכוח.
תבל ומלואה על צידה נוטה,
והבית,
כעץ הזית.
לקראת גמר חתימה טובה
אומרים..,
שלעולם לא ניתנת לך משאלה,
מבלי שיש או שניתנים לך גם האפשרות, היכולת והכוח להגשימה.
באופן שכרוך או מגולם בזה, או בהמשך לכך, ניתן גם לומר:
לעולם לא ניתן לך להגיע להימצא על סיפה של קארמה ישנה או קודמת או פחות מיטבית, שהיית בה ועימה זמן רב כלשהו, ולעולם לא ניתנת לך האפשרות להגיע לשקול האם נכון או אפשרי עבורך לשחרר קארמה זו ולנוע הלאה אל מציאות קארמתית חדשה, משודרגת, רחבה יותר, גבוהה יותר, ומתאימה יותר –
מבלי שיש לך או שניתנים לך גם האפשרות המעשית, היכולת, והכוח, שנחוצים בכדי להשלים בהצלחה שחרור והתחדשות ומעבר שכזה הלאה. כמובן בתוך פרק זמן, אתגרים, מאמצים, ותהליכים – כאלה ואחרים.
קברניט ספינה שיודע את מלאכתו נאמנה, ורוצה שיעלה בידו להביא את ספינתו בהצלחה אל היעד המיטבי שלו, חייב להיות מסוגם של הימאים שיודעים ונכונים לא רק להשליך עוגן, אלא גם להרים עוגן.
הרי כל מסע ימי משמעותי עובר תמיד דרך יותר מאשר נמל אחד.
לפסל בנוזל
לפתח את התודעה ואותה לשכלל,
באחד המובנים, (לאו דווקא המרכזיים), זה קצת גם כמו ללמוד לפסל בנוזל.
כשהתודעה נהיית יותר מאומנת, וקצת יותר עדינה,
אפשר לומר שהיא נהיית כמו קצת פחות מוצקה,
עם מחשבות שמתחילות להיות כמו קצת יותר גמישות ובתנועה.
מצד אחד התודעה הופכת יותר זורמת ואנרגטית,
ומקבלת יכולת יותר להתפרש, יותר לגעת, ויותר לקלוט,
מצד שני היא הופכת יותר חשופה גם לזרימות ואנרגיות ואיכויות מהסביבה החיצונית,
ויותר בקלות יכולה למצוא את עצמה בכל מיני התערבבויות, לאו דווקא מועילות או קלות.
(נוזלים נמהלים זה עם זה הרבה יותר בקלות מאשר מוצקים).
האדם שמפתח את התודעה שלו חייב לכן ללמוד לשים סביבו גם הגנות אנרגטיות וגבולות.
חייב ללמוד לשמור על הממורכזות שלו, גם כשהוא חושב ומשוטט רחוק.
צריך לשמור על מיקוד ודיוק גם כשהחשיבה נהיית יותר חופשית וקלה,
ללמוד לעבוד עם ההתכווננות של התודעה, לשחק איתה, ולעצב אותה, בעדינות ובקלילות, אך גם בצורה מבוקרת ושקולה.
אפשר ללוש בעדינות עם האצבעות בצק שהולך והופך ללחמניה.
ואפשר ללמוד לנהל בעזרת מדיטציה ותודעה, אנרגיה וזרימה, של מחשבה.
כביש 6
כביש 6 – מאז שהוקם אני תוהה על הכינוי המוזר והמיותר לדעתי שאיתו בא אל העולם – "חוצה ישראל".
אפשר לחצות את הים, או את הכביש, או את כיכר הלחם,
אבל את המדינה או העם – לא כ"כ כדאי לחצות לחצאים או חלקים נפרדים...
האם לא היה הרבה יותר תואם את המציאות ואת התוחלת האמיתית שמביא הכביש החשוב הזה,
והאם לא היה יותר נעים לאוזן ומלבב ללב,
לכנות אותו כביש "מחבר ישראל", או כביש "מאחד ישראל" ?
לפחות לחברה שמפעילה אותוו קוראים "דרך ארץ".
סימפוניה בעולם החדש
שפר מזלנו ונתברכנו, לחיות בתקופה שבה הנגישות למוזיקה כל-כך גבוהה.
רק לפני 200 שנה, מוזיקה הייתה נחלתם של יחידי סגולה בלבד שידם השיגה לשכור נגנים פרטיים. תושבים עשירים בערים גדולות הגיעו לאולמות קונצרטים אולי פעם ב.., ורוב האוכלוסייה בעיר, וודאי בכפר, זכתה להתבשם מהתדרים שמגולמים במוזיקה פעמים בודדות בחיים, אם בכלל.
ובימינו אנו, רוב המוזיקה שירדה לעולם, נגישה כמעט לכל אדם, בנייד שבכיס שלו.
מוזיקה היא תדרים.. מצב רוח.. אנרגיה...
מוזיקה טובה, ראויה, זמינה – עשויה לשאת עימה כזו ברכה.
אתמול, סתם יום של חול, אני בנסיעות עבודה שגרתיות, ובטהובן מלווה אותי ב-CD שבמכונית. בתקופתו כל-כך מורכב ונדיר היה להצליח להגיע ולשמוע אותו ואת עמיתיו, ומעטים כל-כך זכו לזה – ובעולם של עכשיו הוא איתי ברכב בפשטות של לחיצת כפתור.
הרגשה מעניינת להכניס אל תוך ה-CD במכוניתי האוטומטית באוטוסטרדה בארץ ישראל ב-110 קמ"ש, את הסימפוניה מס' 9 של דבוז'אק, זו שהוא כינה "מן העולם החדש".
למה הילדים גדלים לאט
למה צריך שהילדים יהיו קטנים כמה וכמה שנים ויגדלו לאיטם במשך לא מעט זמן?
בשביל שתוכלנה להיות הרבה סיטואציות דומות חוזרות, ואיתן מספיק הזדמנויות בשביל אבא לנסות לא לחזור על טעויות ולהשתפר...
להתפתח קצת בעזרתם...
איזה מזל שזה ככה.