בלוג כתיבה ויצירה
ירון מנחם בהיר
אנשי המערות
לילה ארוך חוצה שנים ותקופות,
בחוץ גשם קבוע, בפנים אור נרות,
אנשי המערות מציירים פרחים וממותות על הקירות.
מתחת למטרים של סלעים ומעיינות,
מתחת לצמחים ואנשים וערים ומדינות,
מתחת לכל המבנים והצבאות, וכל מיני עסקים וחברות,
מתחת לכל האירועים והפגישות והשמחות והצרות,
מתחת לכל הדיבורים הרועשים והמילים והשורות,
מתחת לכל ההבטחות והתקוות, העונשים והמצוות,
אנשי המערות מציירים בדומיה,
שירים יפים, על הקירות.
הם שומעים מעליהם את הדי הקולות,
ומסביב למדורה, לבושי כמה עורות,
בשקט הקריר שיש בעומקן של מערות,
מציירים בהקפדה עצים וחיות,
ומחכים,
שיעברו כל הדורות.
וכשיגיע היום והחסד והסדר ישתנה,
הגשם החשוך בחוץ ישכך, ואור חדש יזרח ויעלה,
מתוך המערות יצאו אנשי המאורות,
ועם מקלות שיודעים לצבוע באפלה סלעים וצורות וקירות,
יסבירו לכל שואלי השאלות,
איך מתוך העומק והאור פשוט לקום ולהיות.
בהרי יהודה
הרים חשופים עם טרשים,
הם כמו חיים שמתרחשים בחזית,
כמו אנשים שמתקדמים ועושים,
הרחק מחוף המבטחים.
הרחק מן העצים העוטפים והמצלים,
הרחק מן הקרובים והחברים,
מן הילדות התמימה,
ומן הבית של פעם עם המיטה החמימה.
בהרים החשופים, עם הטרשים,
הסלעים והחיים קשים, והמים יקרים.
השמש והרוח והאתגרים קופחים על הפנים.
הרגליים מתעקשות,
והידיים אמיצות,
ואלוהים בלב פורט במיתרים,
אי שם על הפסגות והטרשים,
בתוך המרחבים.
קליעה (מחוץ) למטרה
האנושות לא יודעת לאן היא הולכת,
אבל זה לא מפריע לה להרגיש ולהתנהג כמי שמאוד מאחרת.
לאן את ממהרת?
תראי על מה את מוותרת.
כל מנהל בתחילת כל שנה או פרויקט מתבקש להגדיר מטרות ויעדים,
ומהם לגזור פעולות ומשימות, משאבים ומדדים.
לא בונים שום מבנה בלי תוכנית הנדסית,
ובלי מפה בידיו של הקברניט, לא תצא לדרכה שום טיסה בינלאומית.
רק את האנושות בכלל לא מעניין,
מה המטרה והמפה של המסע שאליו היא מתעקשת את כולנו כל הזמן לדרבן.
יותר טכנולוגיה, יותר מוצרים, יותר חוויות ויותר חברים.
יותר כסף ויותר בילויים, ויותר "בריאות" ושנים לחיים.
יותר תארים ויותר בגדים,
יותר ערוצים, ויותר סרטים וסדרות ומשחקים.
יותר בתים וערים, ויותר מכשירים ליותר אנשים.
יותר לייקים ופרסומות, ויותר עסקים,
ויותר רגעים יותר נוחים,
שיותר תפוסים ביותר קשקושים יותר חדשים,
או בהבל נוסף כזה או אחר,
של יותר.
אנחנו הדור שבחופזו מוותר,
על העומק והאמת ומאור העיניים והלב, וקרירות מי הבאר,
הכול בשביל שאל השום מקום הלא ידוע – נגיע מהר ובלי לאחר.
אנחנו הדור שעל הרוב בוחר לוותר, בשביל היותר.
מי האיש,
שיכול להפיץ חיים,
שינסה ויצליח לעצור לרגע את התנועה בכביש.
שיצליח להביא את כולנו, לרגע קט ומהפכני, לגעת בעצמנו מבפנים, בסבלנות, עם שהות,
ומשם להתבונן באמת, ובאמת להרגיש, וקצת, רק קצת, לחשב מסלול ולהחריש.
לבד ובשקט
בחברת אנשים רבים שומעים הרבה ולא שומעים אף אחד,
וההימצאות לבד מקשיחה את הגב, וגם מרככת ופותחת את היד.
הלבד מחדד את הקשב והחושים.
את קולן של התחושות והמחשבות שבפנים,
וגם מבחוץ את צלילי הרוח ותנועת העלים.
את רחשי החרקים,
ומשחקי השמש השוקעת והצללים,
את המיית המכוניות בכביש הראשי,
ואת קריאות ילדי השכנים.
כשאת מחוגי השעון במטבח מצליחים פתאום לשמוע,
סימן שזמן הלבד משתהה פה, בטרם ימשיך את החיים לגמוע.
עץ וחיים
כל אדם זוכר הרבה תמונות וקולות,
מהשהייה והביקורים שלו בהרבה מקומות.
לכל זיכרון ישנו ניחוח, ויש כמו נקודת מבט, והרגשה,
שתלויים במי שהיינו והיכן שהיינו ומה שעברנו עד ובתוך אותה נקודה.
בין מקום למקום, תוך כדי התנועה, תמיד השתנה ההקשר בתודעה,
בכל מקום שהיינו הבטנו מתוך עדשה קצת אחרת, מתוך מצב וכיוונון קצת שונה,
הנסיבות והסביבה השונות תמיד עשו אותנו בכל מקום שונה טיפה חדשים,
הפגישו אותנו עם עצמנו ועם מה שהופיע אז מולנו, תמיד מנקודת פתיחה של מתאקלמים.
ככה זה כשחיים על שתי רגליים,
החוויות והתובנות והזיכרונות נוסעים וזורמים ומשתנים אצלך בראש ובלב בלי הרף כמו מים.
אבל העץ לא מחליף מקום, לא נע ולא משנה עדשה או זווית או כיוון,
רגל אחת לו אשר תקועה ומושרשת תחתיו באדמה,
ובכל רגע ובכל עונה ושנה, יביט וירגיש תמיד לכל הכיוונים, בדיוק מאותה עמדה.
העץ לא עובר ונע מסביבה לסביבה, אבל הסביבה עוברת ונעה ומשתנה סביבו כשהוא בה, ניצב כפי שהיה.
זו היא שזורמת ומחליפה פנים לפניו כל פעם מחדש,
כשמבטו שלו אליה הוא תמיד היה ונשאר אותו המבט.
האדם מתאמץ תמיד לאסוף ולארגן את עצמו, את רגעיו המשתנים השונים, ממקומותיו השונים, לכדי רצף מסודר ומקושר עם היגיון פנימי. העץ לעומת זאת תמיד רצוף וישר והגיוני.
בשביל האדם המצוי תמיד בתנועה, הכול בעולם יחסי.
בשביל העץ מציאות הקיום מוחלטת, ורק התמונה החיצונית הנשקפת סביבו מתחלפת.
חוכמת האדם נאספת בעמל ועם חורים משברירים שמתרוצצים ונעים תמיד בכיוונים וממקומות שונים. חוכמת העץ מצטברת ושלמה מעצמה, כקו ישר ונקי הזוכר לאן הולך ומאין בא.
האדם אינו יכול להיות תקוע ומושרש תחתיו בקרקע כדי להביט אל הכול, ולזכור את הכול, רצוף וישר וממקום אחד וכיוון מבט אחד. אך את השורש שלו הוא יכול גם יכול, אם מספיק ירצה, להכות השמיימה. ואז להמשיך ועל הקרקע לנוע,
ממקום למקום, ומרגע לרגע, מסביבה לסביבה ומעונה לעונה,
כשהוא גם חי, וגם כמו העץ צופה, ועל מקומו היפה נטוע.
עץ הוא חומר מיוחד, דומם וחי כמו יחדיו.
עדות שקטה וזיכרון חכם מכל מה שהיה,
אמת צנועה ופורייה, פורחת ריחנית ומוריקה,
פיסה חשה של הוויה.
וכשמן הקרקע בדמי ימיו נפרד,
נהייה כחומר ליוצר ביד.
לקראת אור ראשון
השעה הכי יפה,
היא בטח זו של קצת לפני הזריחה.
כאשר אוויר השחר הצונן,
בעזרת המוני הציפורים,
שר פורט ומנגן.
כאשר הכול עוד וכבר שקט, עומד, ממתין,
פוקח עין ראשונה,
נוטה אוזן יותר צלולה, מבלי משים,
ולאור ראשון ויום חדש פותח ומזמין.
בין הערפילים והשכבות האפורות,
קרני האור הראשונות,
הן תמיד הכי כנות, פשוטות,
מאירות ומחממות,
גם כשבתוך הקור והאפלולית של סוף הלילה,
הן עדיין כמעט לא מורגשות.
האדמה הכבדה
שבת גשומה,
עלים מתנועעים ברוח הקרה צלולה,
שמיים אפורים שקטים פותחים ידם החזקה,
ומשירים לאט לאט צלילים ומים של ברכה.
בתוך הבית האור צהוב ודק,
והזמן נושם בו כמו יותר בהיר ומדויק,
עובר לו בלאט אך בגאון בצד,
כמו תומך ומכבד כלפי הגשם והשמיים והמעמד.
בין אביחיל לכפר ידידיה והדר-עם,
האדמה ודאי שוב נהיית עכשיו מחדש יותר כבדה.
האם יוכל עוד מישהו עכשיו למצוא בה, נרקיס צהוב לבן פורח מתוכה, כמו מלך העונה?
האם דאיות ואנפות עדיין מחפשות בה עכשיו, פינה של עץ לרגע יבשה?
האם ידו של מישהו מחפשת שם עכשיו, בין הקלמנטינות הרטובות, את זו הנכונה,
לרוות איתה באהבה מטעמה המופלא של הבריאה?
עצי פקאנים, אבוקדו, זיתים והדרים, נרקיסים, דאיות, מיץ כתום, וילדים, בוץ בנעליים, וגשם טוב מן השמיים,
האדמה הכבדה, בעזרת השם תיתן פרייה.
בבוא הזמן גן-עדן זה כאן
האמת שיש כאן הכול,
הרים ושלג ועמקים ודשא וחול,
רוח סערה ושמש חמימה,
גשם ומעיינות, ומדבר שממה,
זריחה צהובה וגם שקיעה אדומה,
שמיים ומים, ונחלים ורגליים,
בדרך ולשפת ים כחול.
לפעמים קצת חם ויבש,
לפעמים קצת לח וכבד,
לפעמים בצהריים אור מסנוור,
ובסוף כל יום הצל והלילה חוזר.
גם שרב שעומד, תמיד בסוף מתפזר,
גם ברד שיורד, תמיד בסוף מוותר.
דבר לא נתקע, הכול תמיד מתקדם ונע.
הכול תמיד משתנה וחוזר וממשיך ואחר,
כל עונה והשפע מהסוג שלה,
כל מקום והמקום שלו בתמונה הגדולה.
כל צמח עם הטעם והריח והצבע שהוא תורם,
כל ייצור עם האוויר המיוחד שהוא מוציא ונושם.
מול כל פינה קשה, ניצבת אי שם פינה אחרת רכה,
על כל אבן חדה תלויה ועומדת אי שם גם טיפה עגולה.
העונות והרגעים ומזגי האוויר,
הצמחים והחיות והמקומות והאנשים,
הכלים והאמצעים והמערכות והאפשרויות,
המגוון כל-כך עצום ורב,
מלוא כל העין והאוזן והטעם והריח והמרחב.
הכול בין התווים רווי בעניין וקסם וסוד,
והמכלול תמיד מאוזן ושלם, ודי הרמוני מן היסוד.
הכול כבר כאן, מוכן, למעשה מזמן.
רק האדם מסרב להיות שוב תלמיד גן.
אחרי בית-הספר, והמכללה, והקריירה וההכרה,
אחרי הכסף והקניון והקניות, והבית והטלוויזיה וכל המכונות,
אחרי הריאליטי והאינטריגות, וכל התעודות והכורסאות,
אחרי כס המלוכה הקטן בביתו הסגור והנוח שבשכונה,
איך יבחר לוותר ולהיות סתם עוד תלמיד מאושר בגן המושלם של השכינה?
בבוא הזמן,
שומר הגן,
יפתח את שער לב האדם הקטן,
לראות ולשאוף ולחיות ולדעת את עצי הגן.
לראות ולשמוע את הקולות והענפים,
לראות ולרוות את המים והפרחים,
את כל היצורים, ואת כל האחים והחברים.
בבוא הזמן,
האדם יודה לשומר הגן,
שיראה לו,
שהכול חוץ ממנו היה כל הזמן כאן.
עקבות נעלמות
עקבות בחול מזכירות לי את יום האתמול,
היה כאן יצור שצעד בדרכו,
האם הוא הגיע למחוז חפצו?
האם נדרש לו זמן רב או מועט?
אולי הוא עדיין בשלב הכמעט?
מה הוא חשב והרגיש כשדרך והעקבה הזו נוצרה?
והאם המחשבה ההיא איתו, או שכבר עברה?
בתוך הרגע של היום,
מעל לחול,
עומד ניצב פה בעקבות רגע של אתמול.
רוצה לשאול אותו אם הוא רואה אותי,
את הרגע שבו אני, ביום העכשווי.
אם ראה אותי מגיע, תכף אחריו,
אתמול כשלשנייה נגעו כאן חרש צעדיו.
האם ראה את המחשבה שיש לי עכשיו,
הולכת להגיע אחריו, לפגוש את המחשבה שהייתה לו אז.
האם גם הוא חש כמוני קצת פרידה,
כשידע,
שהפגישה הזו קצרה,
ושהנה עוד שנייה,
אני אמשיך בדרכי קדימה אל מעבר לעקבה.
ליד העקבות,
ההווה נושק בוכה את העבר,
ובאותו הזמן ממש, שוכח וממשיך אל המחר.
מצב הרוח
האם יש עוד מישהו בקהל, שכמוני מתגעגע אל החלק המשקיט והמרענן, והמוליך אל המרחבים, שפעם היה מושמע בסוף מהדורת החדשות, כחלק מהתחזית, ובימינו לא עוד?
לידיעת הימאים, בים התיכון תנשב הלילה רוח צפונית עד צפונית מערבית חרישית והים יהיה נוח. בים כנרת תנשבנה הלילה רוחות צפוניות ומזרחיות ערות והים יהיה גלי עד גבה גלי. בים סוף תנשב הלילה רוח דרומית עד דרומית מזרחית מתונה עד ערה, והים יהיה גלי עד רוגש.
ולא, אין לי יכטה.
ליקוי מעל הלבנה
אם לחללית שלנו ("בראשית") הייתה נחיתה רכה, כמובן שזה היה כייף במובן של עמידה באתגר הטכנולוגי, ושל סיפוק משלמות ביצוע.
אבל, בעייני, מספיק מדהים לחשוב גם רק על כך שמשהו מפה עשה את הדרך הארוכה והלא טריוויאלית והבין-כוכבית והגיע לשם, ונח עכשיו על הירח, וגם אם הוא רק נח שם עכשיו בשלום על משכבו.
מדהים גם פיסיקלית, גם אנושית רוחנית, וגם לאומית.
מי אמר שדגל חייב לעמוד ישר?
אהבה התלויה בדבר
אהבה שאינה תלויה בשום דבר,
היא אהבה ששמה פס על חוקי המוסר.
שלא אכפת לה אם מה שקורה הוא בגדר אסור או מותר.
אהבה שלא תלויה בטיבו והתנהגותו של האדם השני,
היא אהבה שלא באמת אכפת לה מיהו ומהו האדם השני,
שלא באמת מתעכבת על אופיו וייחודו,
שלא באמת מקדישה תשומת לב או שוקלת,
כלפי הרע או הטוב שבו.
כשמה שמישהו עושה לא באמת משפיע או משנה,
המישהו הזה – כמאמרה המילולי של המילה "משנה" –
אפשר לומר שלאמיתו של דבר הוא עצמו לא משנה...
כך לגבי מי שעבורו האדם הזה לא יכול להשפיע על כלום, לא משנה מה.
כלומר, לדידו של "האוהב" שאהבתו בלתי תלויה.
אהבה על עיוור מסלקת את המשמעות,
מן המעשים, מן המילים, מן המחוות, מן ההשתדלות.
על הלב היא מקבעת סוג של אדישות,
שעם הזמן עלולה להפוך אפילו לקהות.
אהבה שלא תלויה בכלום,
לא מוביל בה גורם של בחירה,
לא האוהב הוא מי שבוחר בה את האהבה,
ואהבתו לכן לא באמת אישית, או מחמיאה.
אהבה שלא משנה לה דבר,
היא אהבה שלא משנה דבר.
שלא עוזרת לאף אחד להשתפר או לצמוח.
יש בה ליטוף ונוחות והרבה על בטוח,
אך אין בה כוח של משמעות והתפתחות,
כי אין בה קדימה שום דבר פתוח.
אולם, אהבה שכן תלויה בדבר,
מקשיבה ומעניקה חשיבות לטיבו וייחודו ומעשיו של האדם השני.
לא האהבה של האוהב היא הדבר הקריטי בה,
אלא האדם שכן משנה איך הוא, כלומר האדם הנאהב.
כאן הנושא הוא באמת הנשוא.
כאן האהבה משנה, כיוון שהיא תלויה.
כאן האהבה אמיתית, כיוון שהיא עניין של בחירה.
כאן האהבה חיה וזורמת, כיוון שהיא לא אוטומטית או אדישה.
אדם שרוצה שיאהבו את מי שהוא,
שרוצה שבאהבה יתבוננו ויקשיבו באמת אליו,
שישימו אותו במרכז,
ויתייחסו אליו כאל דבר מה כן חשוב, משנה ומשפיע,
אדם שרוצה שבשביל אוהביו דברים כן יהיו תלויים במי שהוא –
שלא יחפש לעצמו אהבה שאינה תלויה בדבר.
אהבה שאינה תלויה בדבר,
דומה לבגד שתלוי שמור נקי ומגוהץ בארון על קולב.
לעומתה אהבה שתלויה בדבר,
דומה יותר לנחל אכזב.
לפעמים יובש וחול ושמש, ואבנים לבנות חשופות,
לפעמים זרם צונן וצלול, ניחוח צמחי מים, והמון שפיריות צבעוניות.
נשיקת ידיים
נתנו יד
ולרגע הפכנו אחד,
המשהו שהוא את
זרם לי מהיד אל הכתף,
טייל בשכמות,
חייך אל הסרעפת,
נקש על הלב.
נכנס לתוך החדר
והתמקם על הספה,
ממש לידי,
לצלילי מוזיקה רכה,
ותאורה צהבהבה.
נתנו יד
וזה קרה מיד,
ממש בלי הכנה
כל הפרחים פרחו בגינה.
סוג של צמרמורת קבועה, מרגיעה,
ומבט משותף אל הלא נודע.
גלים ושנים של מים זרמו בנהר,
עזבנו כי נהייה כבר מאוחר,
ונגמר.
מתי מגיעים?
מאחור שואלים:
נו כבר מתי מגיעים ?
ואני רוצה להשיב שלמעשה זה תלוי בהרבה דברים.
קודם כל מהו היעד ולאן מכוונים,
וגם, במהירות הסיבוב של המנוע והגלגלים,
ובמספר הצמתים והרמזורים,
האדומים, והכתומים והירוקים,
ובכל הפיתויים ומסיחי הדעת שמאחורה ובצדדים.
בעומק הבורות, והשלוליות, ובגובה החול,
ובכל אלו הקצת כהים שמנסים מולנו את מזלם מימין ומשמאל.
תלוי בכמות הדלק והשמן והמים שבמנוע והלחץ שבוונטיל,
וגם בכמות הניסיון והמים והאוכל שאצלנו בתרמיל.
תלוי בחוזק השרירים וביכולת הגוף להכיל,
תלוי במיוחד מתי מגייסים מספיק שכל ואומץ בשביל להתחיל.
מהירות האור
ימים חולפים, והמנגינה לעולם נשארת.
גופים נולדים ונגוזים, משתנים, מתפוררים, חומקים,
והנשמה לעולם עוברת.
לפעמים פרחים מאירים בצדדים,
לעתים קוצים משולי השביל דוקרים,
אך השיירה לעולם צועדת.
אינסוף כמו נסתר של זמן ומקום ואלוהים,
פורט בנבל צלילים נפלאים.
מיתרים משם למעלה ומשם לפני ואחרי,
נמתחים ובוקעים עד אל כאן מתוך ליבנו האדום והעמל.
הנצח והאור של אצבעות היקום,
מתנגנים בתוכנו, על היות נפשנו שלוחה של הקיום.
כל אינסוף המרחב שפרוש אי שם,
בשחקים, בין כוכבים, או בין אטומים, או תאים, או מלאכים,
נפרש אם נביט או נרצה גם בנו, והלאה,
כי גם האדם, בבסיסו, הוא דבר רם,
ויש גם בו מזו הרוח הגבוהה, ושקטה, מלאה.
כל דבר חולף, קמל, ומת,
למעט,
היקום, והאור, ומנגינת האור שבלב, נטולת העת.
בתיאבון ילדים
ילד רעב זה דבר שיכול להיות די כואב.
דבר מפליא, זה ילד עם תיאבון בריא.
ילד שרוצה לגמוע את העולם,
כל-כך הרבה אושר ועתיד בתוך זה מגולם.
המון חיבור ועניין כלפי הטוב והטעים,
חשק ושמחה של הילד אל המלא והנעים של החיים.
ילד עם עיניים גדולות,
יהיה בחור עם שאיפות ותקוות.
עם מרץ וצורך להשיג, ליצור, לשפר, לשנות.
ועם קצת הכוונה ומיקוד אל הטוב,
עם קצת עידון וכיוונון של היצר לרצות,
יוכל להביא על כנפי התיאבון, אולי לא מעט גדולות ונצורות.
ילד שאותו להשביע קשה, לעתים זה קשה מבחינת ההורים,
אך אולי בו בזמן, בעצם, מבשר משהו טוב עבור הנכדים.
להסתפק במועט זה אופי טוב ובסיס לנחת,
רק חשוב שההסתפקות לא תשאיר את האדם מתחת.
לשאוף לעוד זה לכן חשוב במקביל,
הרי חבל את עולמנו לחינם להגביל.
לטובת הדורות הבאים –
פשוט לכוון את הילדים לרצות עוד ועוד מהדברים שבאמת טובים.
את מה שהילדים כמהים אליו להשתדל להביא,
אבל בדרך שתפתח אצלם תיאבון באמת מסוג בריא.
מים מים משמיים
גשם הוא לא דבר מיוחד,
אבל למעשה גם ממש לא מובן מאליו.
שמש שמחממת מחוץ ליבשת,
אדים מן הים מתעבים לענן,
רוח שמביאה כל הדרך לכאן,
ומזג-אויר רענן קר,
שפורק בדיוק פה את הכול למטר.
כשקצת חושבים על זה רגע בשקט,
די מהר מגלים שזה די מופלא ומרשים,
כל העניין הזה של נשיאים, רוח וגשמים.
מה נחוץ בשביל שנבט אחד יצוץ?
מה מורכב התהליך שפותח,
כל פרח שאי פעם פגשנו פורח?
כדי שזרע בודד יהיה לפרי טעים ובשל –
איזה מנגנון אדיר מתואם צריך כל הזמן להיות פועל?
לא רק גשם, אלא גם תאים ודבורים או פרפרים מאביקים,
ושמש ופוטוסינטזה בעלים,
חלבונים ודי-אן-איי ומינרלים וסוכרים,
וקרקע דשנה, ומקום, וגם חושך וטל וקרירות,
בדיוק במועדים הנכונים ובכמות.
וכשלא יורד גשם והממטרה על הדשא פועלת,
אם קצת חושבים על זה רגע בשקט,
גם כאן מתחוורים מהר נפלאות המערכת:
המשאבה, והבאר, והברזל והצנרת,
החשמל, והפחם, והארובה והקיטור,
והגלגלת והגומי והצינור,
והמוכר פעם בחנות הממטרות, יחד עם התור.
המכסחת, והרכב שהסיע מהחנות את הדשן והכלים,
והרשות המקומית שגובה בגין המים את המיסים.
עובדי הרשות, וכורי הפחם והחשמלאים והמהנדסים,
המחשבים, והמכונאים במוסך, וכל מיני מפעלים,
ושר החקלאות עם המכסות והמד למים המשקים,
ובעקיפין – כמעט כל סוגי מוסדות המדינה והמדע והלימודים.
איזה מערך ענק מסונכרן של אלמנטים מלוא האופק הרחוק,
אם נחפש נמצא מאחורי כל רגע מתוק של נופש, על הדשא הירוק?
אם מתבוננים לרגע וחושבים קצת בשקט,
בעין רחבה וחודרת, נינוחה, מפרגנת,
רואים די מהר, מימין ומשמאל,
שהעולם שלנו הוא חתיכת פלא אחד מדהים מסקרן וגדול.
מראה גשם ראשון בחייו של אדם – עושה אותו נפעם.
לו כבוגרים היבטנו כך תמיד אל העולם,
אולי תמיד היה הוא בשבילנו, בני-האדם,
עולם כמעט מושלם.
אמת וחובה
אמת או חובה?
האומנם "או", או שמא גם וגם?
חובה בלי אמת היא שיעבוד איום.
אמת שלא באה כחובה, לא באמת נוגעת ביומיום.
לפעמים האמת קלה, ואז החובה יוצאת בהנאה.
לפעמים האמת קשה, ואז החובה אינה מהנה, אולי רק שמחה.
זוג או פרט? בשניים או לבד?
כשהאמת בין השניים שלמה ועמוקה,
חובת הזוג לפעמים מאתגרת, אך תמיד מהנה.
כשהאמת בין השניים חסרה, או לוקה,
חובת הפרידה כלל אינה מהנה, אך למרות זאת – שמחה.
אבן נייר ומספריים, מי מנצח מבין השניים?
מי שאמת וגם חובה יחדיו זורמות לו בעיניים,
בכל מצב רווה בסוף ברכה.
מעל ומתחת לפני המים
בים המוות, המלא במלח, בהכרח ובקלות צפים,
ובים הרגיל של החיים, שרק קצת מלוח,
ובאגמי המים המתוקים,
אפשר לבחור לצוף, או לשחות, או לצלול,
גם לעמוד על הידיים ברדודים, ולגעת בחול,
אבל מה שלא בוחרים –
בהכרח קצת מתאמצים.
בים המוות יש פחות בחירה ופחות מאמץ.
בים החיים אתה פחות מחויב, אך חייב להיות יותר נמרץ.
בים המוות קל מאוד לצוף וקשה מאוד לצלול.
בים החיים בידך לקבוע, וקל יותר גם לטבוע.
בציפה למעלה שקט ורואים הרבה,
המים יפים, מלמדים, שקטים או סוערים,
אבל בכל מקרה – לא לגמרי נוגעים.
מלוחים או מתוקים, חמים או קרים –
כשצפים בכחול, והרגליים לא באמת נוגעות בחול,
הנוף בהיר ויפה, אך הטעם ריק וקהה.
המצב המאוזן, זה כנראה לצלול בכייף עם צינור חמצן.
ביד או ברגל לגעת בחול,
בעודך מחובר ללמעלה הפתוח והכחול.
בתוך המים להיות ולבחור,
לחוש את הטעם, את החום, והקור.
להשקיע את המאמץ, ולותר על הקלות,
רק תמיד תמיד לשמור בלב חזק את החוט.
נהר החיים
אומרים שהחיים הם כמו נהר,
ושכל הנהרות זורמים אל הים.
מרחב אחד כחול וגדול, מלוח, נמוך, ורחב,
האם כל החיים באמת מתנקזים בסוף אליו?
חיי כבר שנים מטפסים לאיטם על ההר,
סלע פה, ועמק שם, גשם וענן,
סולם חבלים, שמש יוקדת, וגשר איתן.
שנים של צעדים ומעידות ויתדות,
לא מעט דם, יזע ודמעות.
הנוף מכאן כבר מרשים ויפה ונעים,
ויש בו כבר הרבה פרטים וגוונים.
הרבה כנראה כבר עבר,
אך הרבה לטפס הלאה כנראה עוד נשאר.
אוהב את המים הכחולים והמלח, וכל אשר בם,
אוהב לשחות ולצלול בתוכם, ולבנות בחול לידם.
אוהב לבקר בים לעתים קרובות,
אך רק לביקורים מרעננים, זמניים,
ולא כדי להשתקע בו עד מות.
יש מי שדרכם גולשת עם הזרם בנחת לים, וזה יופי,
אצלי הדרך שמתעקשת במעלה ההר, באופי.
אחרים ייעצרו וינוחו במים הרחבים, המלוחים, הנמוכים,
ואני אשקוט בגובה עם מי המעיינות המתוקים.
עם אויר הפסגות הצונן, וניחוח המרחקים.
נער הגבעות
פסגות ועמקי וקרחוני ההימלאיה,
האלפים, והפיורדים של נורבגיה,
מצוקי צין, והגליל העליון המיוחד שלנו –
נופים רבי עוצמה והשראה בכל אלה.
נופים חדים, סוערים,
מניעים בקלות את כל הנימים.
אבל אני את הגבעות הפשוטות המוריקות של מנשה הכי אהבתי.
את נחל האכזב שמעבר למושב, הרבה יותר מאשר הגנגס הרחב.
כמה מרשימים ארזי הלבנון, והסקויות שבקליפורניה,
הפיקוסים והאקליפטוסים ויערות הגשם הגדולים.
אבל בי הכי נוגעים התאנה והזית ושיחי החורש התיכוני הפשוט,
עם החרוב והאלה והאלון והבלוט.
היו לי כמה כמיהות דרמטיות,
כמו ההימלאיה והאלפים והגליל העליון,
אבל אחרי העוצמה הגועשת והיוהרה,
נשארתי מביט בנועם מן החלון,
לאופק רוגע של נגה בהירה.
היו אהבות של פסגות כבירות ועמקים בוערים,
של שלג וצוקים ופיורדים ועצים מרשימים.
היו אהבות של נהר ומדבר, של רגע הכול קסם ורגע הכול קשה,
אבל האהבה המבורכת באמת היא אהבה שלווה, רכה, נפרשת, מוריקה,
והיום אני גר בגבעות מנשה.
לשמור בקירור עד לפתיחה
את האוכל שמנו בתוך המקרר,
למען יאריך ימים ויחיה יותר.
ומחוץ למקרר חיינו בחום,
אבק וזיעה מתבוללים כול היום.
אצלנו תמיד מעט אובך, ותמיד קצת מחסור,
השמש תמיד זורחת עלינו, אך עינינו תמיד גם סומות באפור.
אנו ביומנו הטרוד והחמים, עם האובך שבאזור,
ובתוך המקרר שלידנו הס, שפע, ערפל וקור.
רק פותחים לו דלת,
ויהי פתאום אור.
אררט
ים יבשה,
ויונה אחת קטנה,
מנסים לברוא מציאות חדשה.
בני הזוג אל התיבה חוזרים,
פותחים שערים, מחליפים חיים.
ים יבשה, הר עלה ותיבה,
ברוכה הבאה דרך חדשה.
עתה לעמוד או לשבת נוח,
אפשר לסלוח או פשוט רק לשכוח.
תבל ומלואה על צידה נוטה,
והבית,
כעץ הזית.
כביש 6
כביש 6 – מאז שהוקם אני תוהה על הכינוי המוזר והמיותר לדעתי שאיתו בא אל העולם – "חוצה ישראל".
אפשר לחצות את הים, או את הכביש, או את כיכר הלחם,
אבל את המדינה או העם – לא כ"כ כדאי לחצות לחצאים או חלקים נפרדים...
האם לא היה הרבה יותר תואם את המציאות ואת התוחלת האמיתית שמביא הכביש החשוב הזה,
והאם לא היה יותר נעים לאוזן ומלבב ללב,
לכנות אותו כביש "מחבר ישראל", או כביש "מאחד ישראל" ?
לפחות לחברה שמפעילה אותו קוראים "דרך ארץ".
סימפוניה בעולם החדש
שפר מזלנו ונתברכנו, לחיות בתקופה שבה הנגישות למוזיקה כל-כך גבוהה.
רק לפני 200 שנה, מוזיקה הייתה נחלתם של יחידי סגולה בלבד שידם השיגה לשכור נגנים פרטיים. תושבים עשירים בערים גדולות הגיעו לאולמות קונצרטים אולי פעם ב.., ורוב האוכלוסייה בעיר, וודאי בכפר, זכתה להתבשם מהתדרים שמגולמים במוזיקה פעמים בודדות בחיים, אם בכלל.
ובימינו אנו, רוב המוזיקה שירדה לעולם, נגישה כמעט לכל אדם, בנייד שבכיס שלו.
מוזיקה היא תדרים.. מצב רוח.. אנרגיה...
מוזיקה טובה, ראויה, זמינה – עשויה לשאת עימה כזו ברכה.
אתמול, סתם יום של חול, אני בנסיעות עבודה שגרתיות, ובטהובן מלווה אותי ב-CD שבמכונית. בתקופתו כל-כך מורכב ונדיר היה להצליח להגיע ולשמוע אותו ואת עמיתיו, ומעטים כל-כך זכו לזה – ובעולם של עכשיו הוא איתי ברכב בפשטות של לחיצת כפתור.
הרגשה מעניינת להכניס אל תוך ה-CD במכוניתי האוטומטית באוטוסטרדה בארץ ישראל ב-110 קמ"ש, את הסימפוניה מס' 9 של דבוז'אק, זו שהוא כינה "מן העולם החדש".
למה הילדים גדלים לאט
למה צריך שהילדים יהיו קטנים כמה וכמה שנים ויגדלו לאיטם במשך לא מעט זמן?
בשביל שתוכלנה להיות הרבה סיטואציות דומות חוזרות, ואיתן מספיק הזדמנויות בשביל אבא לנסות לא לחזור על טעויות ולהשתפר...
להתפתח קצת בעזרתם...
איזה מזל שזה ככה.